אני

במשפחה שבה נולדים תאומים, לרב התאומים מקבלים את מרב תשומת הלב הם הופכים למרכז ה"מסיבה" בכל מקום שמגיעים אליו.

עם זאת עם התווספות התאומים למשפחה, הורים לתאומים מגלים שהם הולכים לאיבוד בתוך המעמסה הפיזית, הריגשית והכלכלית.

הורה לתאומים לעיתים קרובות מגלה שלאורך השנה הראשונה כל החוויות של הגידול התאומים אינה זכורה לו, ממש "חור שחור".
כל החוויות נעלמות בתוך הקושי שהחוויה, העמוסה פיזית ורגשית, יוצרת. מקלחת פשוטה, הליכה לשירותים או שתיית כוס קפה  הופכים למשימה בלתי אפשרית. התחושה היא שאין לי אפילו רגע אחד קטן ובודד לעצמי.

​

בתוך כל זאת הורה לתאומים מוצף ברגשי אשמה, הוא קם איתם בבוקר מתנהל איתם כל היום והולך לישון איתם בלילה. התחושה היא שאני כל היום עסוק בטיפול, בגידול ובחינוך התאומים אבל אף פעם אין לי מספיק זמן באמת עם כל אחד מהם. כשאני עם אחד אני תמיד מרגיש שאני לא עם השני במיוחד כשהוא מאד זקוק לי, הורים חווים הרבי זמני בכי וההורות  תמיד מתפצלת, הוקשי ליצור תהליך היקשרות עם כל אחד מהם מקשה על התפקיד ההורי בנוסף העייפות הופכת להיות השותף  הסמוי והקבוע לחיים.

הורה לתאומים נדרש לתפקד ביותר מדי חזיתות בו זמנית בגידול התאומים, האחים הגדולים, בעבודה ובקרירה כשהמעמסה הכלכלית יוצרת דחיפות להביא יותר פרנסה הביתה, כך שהזוגיות והזמן לעצמי נדחקים ולעיתים אינם מקבלים מקום כלל וכלל.

​

בשנים בהם הורים מגדלים תאומים הם צריכים להתמודד עם כל אחת מתופעות התאוּמוּת ללא הפסק. אלה התמודדויות המתווספות  להתמודדויות ההוריות ה"רגילות" ובנוסף מתלווה להן גם הרגשת בדידות גדולה. התחושה היא שאין באמת עם מי להתייעץ וממי ללמוד איך מגדלים תאומים, במיוחד שבמשפחת המוצא לא גידלו תאומים והורים לתאומים אינם מוקפים בהורים לתאומים.

​

החוויות האלה לעיתים מגיעות לאחר שנים רבות של טיפולי פוריות לא פשוטים, הריון כבד ומסובך בסיכון גבוה ואף לידה מוקדמת שמאלצת את ההורים להתמודד עם לידת פגים וכל מה שכרוך בכך.

​

בקיצור לא פשוט להיות הורה לתאומים.